שיפוט בתי הדין

 

 

נייר עמדה: חוק 'שיפוט בתי דין דתיים' (בוררות), התשע"ה-2015, (פ/1370/20)

א. מבוא

מליאת הכנסת אישרה בקריאה טרומית, את הצעת חוק 'שיפוט בתי דין דתיים' (בוררות), התשע"ה-2015, וההצעה הועברה לדיון בוועדת החוקה. אין זו הפעם הראשונה, בה הכנסת דנה, בנושא סמכויות השיפוט של בתי הדין הדתיים. מזה כעשור חוזרת ועולה סוגיה זו לסדר היום, כדי להתמודד עם פסיקת בג"ץ, שקבע שעל פי החוק, אסור לבתי הדין לעסוק בדיני ממונות כבוררים. "מטרתה של הצעת חוק זו היא לעגן בחוק את סמכותם של בתי הדין הדתיים לדון, בהסכמת הצדדים, בעניינים אזרחיים היכולים לשמש נושא להסכם בין צדדים... מוצע, כי בתי הדין הדתיים בישראל, הפועלים מכוח חוק ראשי שיוחד עבורם ושדייניהם מתמנים על פי חוק, יוסמכו במפורש לדון בבוררות בהסכמה."

נייר עמדה זה, קורא להעניק לבתי הדין, 'סמכות שיפוט' בהסכמת הצדדים, בעניינים אזרחיים. לדעתנו, נתינת 'סמכות שיפוט' בהסכמה, לבתי הדין, עדיפה על הסמכת בתי הדין, לדון בבוררות בהסכמה, משני טעמים: 1. היותה של מדינת ישראל מדינה יהודית, ראוי שתוביל להכרה במשפט התורה ע"י המחוקק. 2. היותם של בתי הדין חלק מהרשות השיפוטית, מחייבת להעניק להם 'סמכות שיפוט' בהסכמה, ולא 'סמכות בוררות'.

 

ב. החוק ומשמעותו.

בתי הדין הרבניים בישראל, עסקו מאז ומעולם, בבירור סכסוכים בעניינים אזרחיים, בהסכמת הצדדים, ופסקי דין רבניים רבים, בענייני ממון, פורסמו בקבצי פד"ר. כל זאת, עד שבפסק דין שניתן בבג"ץ, לפני כעשור, נאמר, כי אין זה מסמכותם החוקית של בתי הדין לעסוק בכך. פסה"ד קבע, כי 'עקרון החוקיות' מחייב, שסמכותו של בית הדין הרבני לדון, בהסכמת בעלי הדין, בסכסוכים ממוניים, שאינם בגדר ענייני נישואין וגירושין, תעוגן בחקיקה מפורשת של הכנסת.

מאז החלטתו של בג"ץ, הפסיקו בתי הדין הרבניים, לדון כבוררים בענייני ממון. כתגובה להחלשת בתי הדין, העלו חברי כנסת מהסיעות הדתיות והחרדיות, הצעות חוק, שנועדו להסדיר את סמכות בתי הדין, בדרכים שונות. הצעות החוק שהועלו במהלך השנים, עברו, לא אחת, בקריאה טרומית במליאה, אך לא הבשילו לחוק, שהתקבל בכנסת ישראל.

הצעת החוק הנוכחית, של חברי הכנסת משה גפני ואורי מקלב, מציעה להסמיך את בתי הדין הדתיים לדון בבוררות בעניינים אזרחיים, ובלבד שהצדדים הגישו את הסכמתם לכך בכתב. דהיינו, בתי הדין יהיו רשאים לדון לפי הדין הדתי, ויחולו עליהם הוראות חוק הבוררות.

 

להבנת העניין יש לציין, כי הבוֹררוּת היא שיטה אלטרנטיבית למשפט, לשם יישוב סכסוכים. כל בוררות תחילתה בהסכם בין הצדדים, וכ'בורר' מוגדר בחוק הבוררות, כמי שנתמנה לכהן כבורר על פי הסכם. כל אדם יכול להיות בורר - אין נדרשת כל הכשרה לשם כך, ואין צורך בכל השכלה מיוחדת.

הסמכת הדיינים להיות בוררים על פי החוק, בסה"כ משווה אותם לכל אדם בישראל היכול להיות בורר ללא כל הכשרה. אמנם, יש בהצעה בסיס חוקי לפעילות בתי הדין כבוררים, אך אין בה נתינת 'סמכות שיפוט' לבתי הדין, ואין בה הכרה בחשיבותו של משפט התורה במדינת ישראל.

ג. הליקויים בהצעת החוק.

1. בתי הדין כחלק מהרשות השיפוטית מוסמכים רק לשפוט.

אחת הטענות של בג"ץ, כנגד תיפקודם של בתי הדין כבוררים היתה, כי קיים שוני מהותי בין המשפט לבין הבוררות: "הדיין, כמו השופט, הוא חלק מהרשות השיפוטית, וכפוף בתפקידו לאותם כללי יסוד המחייבים נושא משרה שיפוטית... ככל גוף ציבורי הממלא תפקיד על פי דין, כך גם בתי הדין הפועלים מכוח חוק חייבים לקיים את האחריות שהוטלה עליהם מכוח החוק ולהכריע בעניינים שהופקדו בסמכותם. כחלק ממערכת השיפוט הממלכתית, אין בידיהם אלא כוח השיפוט שהחוק הפקיד בידם. זהו תמציתו של עקרון החוקיות, העומד בבסיס המינהל ובבסיסה של מערכת השיפוט...". ההצעה להסמיך את בתי הדין לשמש כבוררים, אינה מתמודדת עם טענה זו כלל. ניתן לטעון, כי החוק יכול להסמיך את השופט או הדיין, לעסוק בתחומים שונים ומשונים, אך ברור הדבר שהסמכה זו אינה עולה בקנה אחד עם סדריה של המערכת.

2.  אין בהצעה, הכרה של המחוקק, בחשיבותו של משפט התורה במדינת ישראל.

הגדרתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, ראוי שתוביל להכרה במשפט התורה, כמשפט הנוהג בה. אין די, בנתינת האפשרות, לאזרחי המדינה החפצים בכך, להיות נידונים בבוררות, בענייניהם האזרחיים, בבתי הדין, על פי משפט התורה. על נבחרי הציבור, מוטלת החובה, להביא להכרה במשפט התורה במדינת ישראל, לקדם את מערכת המשפט, של בתי הדין הדנים על פי התורה, ולהעניק לבתי הדין 'סמכות שיפוט' בהסכמה, בעניינים אזרחיים. כפי שנאמר בדברי ההסבר להצעת החוק: "בית המשפט העליון הכיר בצורך של קבוצות רבות בקרב הציבור היהודי בישראל ליישב סכסוכים אך ורק בבתי דין הפוסקים על פי דין תורה. צורך זה משתלב בעקרון "הפלורליזם השיפוטי", לפיו מן הראוי שהמדינה תעמיד לרשות אוכלוסיות בעלות מאפיינים ייחודיים כלים ליישוב סכסוכים בדרך משפטית אלטרנטיבית המקובלת על קהילותיהם. בכך יש ביטוי לזכות היסוד לגישה חופשית לערכאות משפטיות, לרבות בתי הדין הדתיים." אם כן, על המחוקק, להסמיך את בתי הדין לדון בהסכמה, בעניינים אזרחיים, כדיינים, כשופטים, ולא כבוררים.

 

ראוי לציין, כי בדברי ההסבר להצעת החוק, התייחסו המציעים לשאלת הסמכות אותה יש להעניק לבתי הדין, וקבעו כי ההחלטה האם להעניק 'סמכות בוררות' או 'סמכות שיפוט' תידון בוועדת החוקה: "השאלה אם עדיף לתת לבתי הדין הדתיים לדון בהסכמה בסכסוך אזרחי ב"סמכות בוררות" או ב"סמכות שיפוט", היא שאלה מורכבת שיש לה פנים לכאן ולכאן. הצעה חוק זו מתייחסת לסמכות של בוררות, מאחר שעל פני הדברים נראה כי לגביה יקל לגבש הסכמה רחבה. יחד עם זאת, לכל סוג של סמכות יש יתרונות וחסרונות, ואלו יידונו בפרוטרוט ובכובד ראש בוועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, מתוך מגמה שסוג הסמכות שיוחלט לגביו יגובש בהסכמה רחבה ככל האפשר." יש לעשות עבודה ציבורית ופוליטית מאומצת, על מנת להגיע להסכמה רחבה, על 'סמכות שיפוט' בהסכמה, לבתי הדין, והכרה בחשיבות משפט התורה במדינת ישראל.

ד. הצעת חוק חלופית, להענקת 'סמכות שיפוט' בהסכמה, לבתי הדין.

חלק מהצעות החוק, שהועלו בנושא במהלך השנים, קבעו 'סמכות שיפוט' בהסכמה, לבתי הדין הרבניים, במפורש. בהצעתו של חה"כ דוד אזולאי, פ/1389/18, בסעיף 9א, נאמר: " (ב) לבית דין רבני תהיה סמכות שיפוט בענין אזרחי, או בענין שהוא דתי במהותו ובלבד שמתקיימים שניים אלה: (1) כל הצדדים הנוגעים בדבר הביעו בכתב את הסכמתם לכך; (2) אחד הצדדים הנוגעים בדבר לפחות הוא יהודי; היה אחד הצדדים תאגיד – די בכך שבעל השליטה בו הוא יהודי."  הצעת החוק לא נועדה ל"כפייה דתית". אופן הפניה אל בית הדין הדתי, כפי שמוצע להסדירו בהצעת חוק זו, מבטיח כי בית הדין הדתי ידון רק בסכסוך אשר כל הצדדים הנוגעים בדבר מסכימים במפורש, בכתב, לדיון בפני בית הדין. הנה כי כן, ניתן להשתמש בהצעה מעין זו, כדי לקבוע 'סמכות שיפוט' לבתי הדין.

ה. תקדימים ל'סמכות שיפוט' בהסכמה, לבתי הדין, במקביל, ל'סמכות שיפוט' בתי המשפט, בחוק הישראלי.

החוק והמשפט במדינת ישראל, מאפשרים לתת 'סמכות שיפוט' בהסכמה, לבתי הדין, בתחומים בהם קיימת סמכות מקבילה לבתי המשפט. קיימים מספר תקדימים, ל'סמכות שיפוט' מקבילה, לבתי הדין ולבתי המשפט.

ב'חוק הירושה' בסעיף 155 נאמר:

(א) על אף האמור בסעיפים 66(א) ו-151 מוסמך בית הדין הדתי שהיה לו שיפוט בעניני המעמד האישי של המוריש, לתת צו ירושה וצו קיום צוואה ולקבוע זכויות למזונות מן העזבון, אם כל הצדדים הנוגעים בדבר לפי חוק זה הביעו בכתב הסכמתם לכך.

בענייני ירושה וצוואות, קיימת 'סמכות שיפוט' מקבילה לבתי הדין ולבתי המשפט. הקבלה זו אינה יוצרת בעיה של 'מירוץ סמכויות', כיון שסמכותם של בתי הדין, מותנית בהסכמת כל הצדדים הנידונים, כפי שמוצע, גם בהצעת החוק שלפנינו.

 

תקדים נוסף, ניתן להביא, מחוק 'יחסי ממון בין בני זוג', ומדבריו של נשיא ביהמ"ש העליון לשעבר, השופט אהרון ברק.

בסעיף 13 לחוק נאמר:

"החוק ובתי הדין: )א(  חוק זה אינו בא לשנות מסמכות שיפוטם של בתי הדין הדתיים. )ב( בענין שחוק זה דן בו ינהג גם בית דין דתי לפי הוראות חוק זה, זולת אם הסכימו בעלי הדין לפני בית הדין להתדיין לפי הדין הדתי."

דהיינו, יחסי הממון בין בני זוג יכולים להיות נידונים בבתי הדין על פי משפט התורה, אם הסכימו לכך בעלי הדין.

כל זאת למרות, שאליבא דהשופט ברק, דיני הממונות בין בני זוג הופקעו מדיני המעמד האישי, כפי שכתב השופט ברק, ב'בג"ץ בבלי': "נמצא, כי מאז חוק שיווי זכויות האשה, " 'נשרו' מעניני הנישואין... נכסי האשה וזכויות הבעל (או 'המשפחה') בהם". "יחסי הממון בין בני-זוג... אינם נכללים במסגרת 'עניני נישואין', כאמור בחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953, ואין תחולתו של הדין האישי משתרעת עליהם" "

אם כן איפוא, מבחינה חוקית ומשפטית, אין מניעה לתת 'סמכות שיפוט' בהסכמה, לבתי הדין, במקביל לסמכותם של בתי המשפט.

ו. מסקנות.

1. הענקת 'סמכות שיפוט' בהסכמה, בעניינים אזרחיים, לבתי הדין, עדיפה, על הסמכתם לדון בתחום זה כבוררים, ותואמת, את היות בתי הדין חלק מהרשות השיפוטית.

2. נתינת סמכות השיפוט לבתי הדין, לדון בהסכמת הצדדים הנידונים, בעניינים אזרחיים,  תהיה צעד חשוב, בקידום מערכת משפט התורה במדינת ישראל, ותחזק את הגדרתה של המדינה, כמדינה יהודית. על נבחרי הציבור, להוביל תהליך חקיקה, שיעניק לבתי הדין, 'סמכות שיפוט' בהסכמה, בעניינים אזרחיים.

3. המצב החוקי והמשפטי במדינת ישראל, מאפשר לתת לבתי הדין 'סמכות שיפוט' בהסכמה, בעניינים אזרחיים. ב'חוק הירושה' ובחוק 'יחסי ממון בין בני זוג', קיימת, 'סמכות שיפוט' בהסכמה, לבתי הדין, במקביל, לסמכות השיפוט של בתי המשפט.

ז. המלצה.

אנו מציעים, לקדם הענקת 'סמכות שיפוט' בהסכמה, לבתי הדין, ולא 'סמכות בוררות'. לצורך כך, ניתן להעלות הצעה, הזהה להצעת החוק, שהציע בעבר, חה"כ דוד אזולאי (פ/1389/18).

נספח לנייר העמדה:

הכנסת (להלן – החוק העיקרי), בשם החוק, המילים "(נישואין גירושין)" – יימחקו.

 

תיקון סעיף 9

2.

בסעיף 9 לחוק העיקרי, האמור בו יסומן "(א)" ואחריו יבוא:

 

 

 

"(ב)     בלי לגרוע מסמכויותיו של בית דין רבני על פי כל דין, הסכימו צדדים להסכם בענייני משפחה כי לבית דין רבני תהיה סמכות שיפוט בתובענה שעילתה באותו הסכם, לרבות תובענה כאמור שעניינה אכיפת ההסכם, ביטולו, שינויו, תוצאות הפרתו או פרשנותו, תהא לבית הדין הרבני סמכות שיפוט באותה תובענה.".

 

הוספת סעיפים 9א ו-9ב

3.

אחרי סעיף 9 לחוק העיקרי יבוא:

 

 

 

"סמכות שיפוט בהסכמה בעניין אזרחי

9א.

(א)      בסעיף זה –

 

 

 

 

 

 

 

"חסוי" ו-"פסול דין" – כמשמעתם בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב –1962.

 

 

 

 

 

 

 

"ענין אזרחי" – ענין שאינו אחד מאלה:

 

 

 

 

 

 

 

 

(1)       ענין פלילי;

 

 

 

 

 

 

 

 

(2)       ענין מנהלי, כהגדרתו בחוק בתי משפט לעניינים מינהלים התש"ס–2000;

 

 

 

 

 

 

 

 

(3)       ענין אחר שבסמכותו של בית משפט לעניינים מינהלים או שבסמכותו של בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק לפי סעיפים 15(ג) ו-(ד) לחוק יסוד השפיטה.

 

 

 

 

 

 

 

"שליטה" – כהגדרתה בחוק ניירות ערך התשכ"ח–1968.

 

 

 

 

 

 

 

(ב)       לבית דין רבני תהיה סמכות שיפוט בענין אזרחי, או בענין שהוא דתי במהותו ובלבד שמתקיימים שניים אלה:

 

 

 

 

 

 

 

 

(1)       כל הצדדים הנוגעים בדבר הביעו בכתב את הסכמתם לכך;

 

 

 

 

 

 

 

 

(2)       אחד הצדדים הנוגעים בדבר לפחות הוא יהודי; היה אחד הצדדים תאגיד – די בכך שבעל השליטה בו הוא יהודי.

 

 

 

 

 

 

 

(ג)       פניה לבית דין רבני לדון בענין לפי סעיף זה, תוגש בצירוף הסכמתם בכתב של הצדדים הנוגעים בדבר; לא צורפה הסכמתו של צד הנוגע בדבר, יודיע בית הדין לאותו צד, בטופס שנקבע בתקנות, על אפשרותו להסכים לכך שבית הדין ידון בענין; לא התקבלה הסכמתו של אותו צד לסמכות בית הדין כאמור, בתוך התקופה שנקבעה בתקנות, ימסור בית הדין הודעה על כך לצדדים הנוגעים בדבר שהביעו הסכמתם לסמכות בית הדין, ורשאי הוא לתת להם היתר בית דין על פי דין תורה להגיש את תביעתם לערכאה אזרחית.

 

 

 

 

 

 

 

(ד)       היה אחד הצדדים הנוגעים בדבר קטין, חסוי, פסול דין או נעדר, ימסור בית הדין הרבני הודעה על כך ליועץ המשפטי לממשלה, ורשאי בית הדין למנות לאותו צד אפוטרופוס לצורך מתן הסכמה לסמכות בית הדין לדון כאמור בסעיף קטן (ב) ולצורך ייצוגו לפניו.

 

 

 

 

 

 

 

(ה)      עד לקבלת הסכמתם בכתב של כל הצדדים הנוגעים בדבר לסמכותו של בית דין רבני לדון לפי סעיף זה לא יקיים בית הדין כל דיון בענין, אך רשאי הוא לתת היתר בית דין על פי דין תורה להגיש בקשה לסעד זמני לערכאה אזרחית.

 

 

 

 

 

 

 

(ו)       בענין שהובא בפני בית הדין בהתאם לסעיף זה רשאי בית הדין לדון ולפסוק לפי דין תורה ובלבד שאם אחד מבעלי הדין היה קטין, פסול דין, נעדר או עובד בתובענה בענייני עבודה, לא יהיו זכויותיו פחותות ממה שהיו לפי החוק האזרחי.

 

 

 

 

 

 

 

(ז)       אין בהוראות סעיף זה כדי לפגוע בהוראות סעיף 13 (ב) לחוק יחסי ממון, התשל"ג–1973  ובהוראות סעיף 7 לחוק שיווי זכויות האישה, התשי"א–1951.

 

 

 

תובענה שעילתה בהסכם שאושר או בפסק דין

9ב.

לבית דין רבני תהיה סמכות שיפוט בתובענה שעילתה בהסכם שאושר על ידי בית הדין או בפסק דין שניתן על ידו, לרבות תובענה כאמור שענינה אכיפת ההסכם או פסק הדין, ביטולו, שינויו,  תוצאות הפרתו או פרשנותו.".

 

תחולה והוראות מעבר

4.

(א)      הוראות חוק זה, יחולו גם על הליכים התלויים ועומדים ביום פרסומו של חוק זה.

 

 

 

(ב)       הוראות החוק העיקרי, כנוסחן בסעיף 3 בחוק זה, יחולו גם על הסכם להתדיין בפני בית דין רבני שמועדו קדם ליום תחילת חוק זה, ואולם בהסכם שקדם לתחילתו של חוק זה לפיו בית דין רבני ידון בענין כלשהוא כבורר, רשאים בעלי הדין לבחור אם בית הדין ידון בענין כבורר או שידון בענין לפי הוראות חוק זה.

 

 

 

(ג)       פסק בוררות שנתן בית הדין ערב תחילתו של חוק זה, יראו אותו כפסק בוררות לפי חוק בוררות, התשכ"ח–1968.

 

 

 

(ד)       החלטה או פסק דין שניתנו על ידי בית דין רבני לפני תחילת תקפו של חוק זה, ושהיו ניתנים כדין אילו אותה שעה היה חוק זה בתוקף, רואים אותם כאילו ניתנו כדין.

 

דברי הסבר

 

מטרת הצעת החוק לעגן בחקיקה את הנוהל הקיים על פיו בתי הדין הרבניים דנים בהסכמת הצדדים בעניינים שאינם מעמד אישי, בתי הדין הרבניים עסקו מאז ומעולם בהסכמת הצדדים בענייני ממון, דיני עבודה ובענייני הלכה. על פי חוק יסודות המשפט התש"ם–1980, פסקי הדין של בתי הדין הרבניים הינם חלק מהמשפט העברי המשמש מקור משפט חשוב בישראל ובכל תפוצות הגולה. בית המשפט העליון הכיר בצורך של ציבור נכבד בישראל ליישב סכסוכים בבתי דין הפוסקים על פי דין תורה.

בפס"ד בבג"צ 8638/03 , מיום ח' בניסן תשס"ו, קבע בית המשפט העליון "שעיקרון החוקיות" מחייב שסמכותו של ביה"ד הרבני לדון בהסכמת בעלי דין אף שאינם ענייני נישואין וגירושין תעוגן בחקיקה.

כמו כן הצעת חוק זו באה לעגן בחקיקה את הסמכות הנלווית של בתי הדין הרבניים לדון בסכסוכים שהתגלעו בקשר לפסק- דין שניתן על ידם. בתי הדין הרבניים עסקו בכך תמיד וצמצום הסמכות הזאת על פי פסיקת בג"צ עלולה להביא לדיונים רבים בטענת "גט מוטעה" ולריבוי ממזרים, הדבר עלול להגביר תופעות של סרבני גט ודרישות ליישם הסכמי גרושין לפני מתן גט.

הצעת חוק דומות בעיקרן הונחו על שולחן הכנסת השש-עשרה על ידי חברת הכנסת גילה פינקלשטיין (פ/3037), על שולחן הכנסת השבע-עשרה על ידי חבר הכנסת זבולון אורלב (פ/144/17) ועל שולחן הכנסת השמונה עשרה על ידי חברי הכנסת משה גפני ואורי מקלב (פ/308/18),  על ידי חבר הכנסת דוד אזולאי (פ/1150/18) ועל ידי חבר הכנסת זבולון אורלב (פ/1388/18).

 

 

 

 

 

נכתב ע"י הרב יעקב יקיר, מכון 'תורת המדינה'.

 

מתוך דברי ההסבר להצעת החוק.

 

בג"ץ 8638/03 אמיר נ' ביה"ד הגדול.

 

ראוי לציין, את חברי הכנסת: זבולון אורלב, זבולון כלפה, דוד אזולאי משה גפני ואורי מקלב.

 

בג"ץ 8638/03 אמיר נ' ביה"ד הגדול.

 

ראה בנספח, לנייר העמדה.

 

(השופט ח. כהן בבג"צ 185/72 גור נ. בית הדין הרבני האזורי, פ"ד כו(769 ,765 (2).

 

(השופט מלץ בע"א 384/88 זיסרמן נ. זיסרמן, פ"ד מג(208 ,205 (3).

 

ראה בנספח לנייר העמדה.

 

ס"ח התשי"ג, עמ' 165; התשס"ה, עמ' 945.

 

ס"ח התשכ"ב, עמ' 120.

 

ס"ח התש"ס, עמ' 190.

 

ס"ח התשמ"ד, עמ' 78.

 

ס"ח התשכ"ח, עמ' 234.

 

ס"ח התשל"ג, עמ' 267.

 

ס"ח התשי"א, עמ' 248.

 

ס"ח התשכ"ח, עמ' 184; התשל"ד, עמ' 93.

ישיבת בית אורות - הר הזיתים, ירושלים